נכתב על ידי: וולטרין דה קלייר
שנת פרסום: 1911
תרגום לעברית: אבי גולדברג
זכויות: כל זכויות התרגום והערות לאבי גולדברג ©
קידוד רשת: גל.י
פתח דבר:
המהפכה הצרפתית של 1789 הייתה תולדה של תנאים כלכליים ירודים ומחסור מתמשך בלחם בתקופה שלפני פריצתה. היא הייתה גם פרייה של חולשה מתמשכת של השלטון המלכותי, ושל התרופפות היכולת לרסן את חוסר הנחת והמצוקה של רבים בעם הצרפתי. אך בעיקר הונח המצע למהפכה על ידי אידאולוגיה ופילוסופיה חדשה ונועזת שהבשילה בעשורים שלפני המהפכה, מחשבה שקעקעה מלכתחילה את התפיסה רבת השנים של היות המלך ריבון, וקראה להעביר את השלטון המדיני לידי העם, והענקת הסמכויות לאספת נבחרי העם מכול שכבות הציבור.
המהפכה הצרפתית נרשמה בדברי הימים כאירוע חד פעמי במשמעותו בחיי החברה האנושית. אך לאחר תקופה קצרה נגזמו הישגי המהפכה בידי הקיסר נפוליאון, ותבוסתו בקרב נגד קואליציית המונרכיות השיבה לשלטון בצרפת את בית בורבון. אך המהפכה לא גוועה וגלי ההדף שלה נמשכו במהלך כל המאה התשע עשרה.
ההתקוממויות האזרחיות הנוספות, החל מיולי 1830 בפריז, כנגד השלטון המלוכני, כבר נשאו אופי שונה, פרולטרי, מעמדי, ונבדלו מהאינטרסים הבורגניים המתונים. בעיקר בשל הפיכת פריז למרכז של ייצור המוני, כרך מגורים במשכנות עוני נוראיים של מאות אלפי עובדים. הצטרפו למאבק גם גורמים אנרכיסטים, המתנגדים לשלטון מכל סוג שהוא. התסיסה שהצעידה את ההמונים שהתבצרו על הבריקדות בפריז וחסמו את רחובות העיר, הובילה להישג מוגבל בו עלה לשלטון מלך חדש, שהסכים להגבלת סמכויותיו וכונה “המלך הבורגני”, לואי פיליפ.
אך פריז לא נרגעה, ובפברואר 1848 חזרו ותיקי ההתקוממות של יולי ועוררו את ההתקוממות ברחובות העיר במה שכונה לאחר מכן “אביב העמים”, מכיוון שמאבקם התפשט והצטרפו אליו גם ערים אחרות באירופה.
ושוב ב-1871, לאחר תבוסת צרפת בהנהגתו של נפוליאון השלישי לכוחות הפרוסיים, ועקב מצור הוטל על פריז על ידי הצבא הפרוסי, התעוררה שוב התסיסה הישנה.
הנסיבות הנוחות בהן התמוטט המשטר הישן הובילו שוב להתקוממות, ופריז געשה שוב. הוקם בה שלטון רפובליקאי בעל סממנים קומוניסטיים, רדיקלים, ואנרכיסטים, שכונה ״הקומונה הפריזאית“. היא הוקמה במרץ של אותה שנה אך לא האריכה ימים. התקוממות הקומונה הסתיימה בכי רע, בדיכוי אכזרי, ובשפיכות דמים בידי צבא הממשלה הצרפתית שכונה צבא וורסאי. בדיכוי ההתקוממות נהרגו והוצאו להורג על פי הערכות כ- 30,000 אזרחי פריז, ומספר דומה נעצר, גורש מפריז, והוגלה מצרפת. העיר נותרה תחת שלטון צבאי ובמצב חרום תקופה ארוכה.
ארבעים שנה לאחר דיכוי הקומונה הפריזאית כתבה האנרכיסטית האמריקאית וולטרין דה קלייאר את המסה אודות הקומונה הפריזאית כפי שהיא מבינה את משמעותה ואת תוצאותיה כמסר לציבור שעל מנת לשמור על החופש שלו עליו להיאבק עליו כנגד משטר מדכא.
הקומונה הפריזאית, כמו אירועים מרהיבים אחרים בהיסטוריה האנושית, הפכו לנקודת מוצא או מוקד להרבה אגדות, בין תומכי הקומונה ובין אויביה. אשר על כן עלינו לשאול את עצמנו מה היו האירועים הממשיים שהתרחשו והידועים בשם ה”קומונה הפריזאית”, להפריד בין אירועים שהתרחשו לאגדות, לברר מה באמת התרחש, ומה היא התפיסה ההיסטורית שהתגבשה לגבי אותו אירוע של הקומונה, במהלך ארבעים השנה שחלו מאז ההתרחשויות של ה-18 במרץ 1871.
כך הוא הדבר לגבי דוקטרינות, וכך הוא לגבי אנשי שם, וכך הוא לגבי אירועים, לעולם יש לחקור את ממשותם.
מהי הנצרות האמיתית, האם היא תורתו הפשטנית של ישו, או שמא היא הנצרות המעשית אותה מטיפה ולהשמתה שואפת הכנסייה המאורגנת? מי היה אברהם לינקולן, האם היה זה הפוליטיקאי הפיקח ששחרר את העבדים במהלך פוליטי מתוחכם, או שליח אגדי שבא לשחרר את העבדים בשם ערכי החופש האנושי? אותה דמות ענק שובר הפסילים המנפץ את עוולות העבר ונעטר בכתרו של קדוש מעונה?
מהי הקומונה האמיתית, הדברים שהתרחשו, או שמא הדברים שהנואמים שלנו הציגו בפנינו? מה יהיה המסר ההיסטורי שישפיע לימים שיבואו? הפרשנים של הקומונה נוהגים לומר, ואמנם הם מאמינים בכך, כי הצהרת הקומונה הייתה מעשה ספונטני של הצהרת עצמאות על ידי ההמונים של פריז. הם מודעים לעובדה שממשלת צרפת הלאומית נהגה בהמון הפריזאי בצורה מחפירה בענייניי ההגנה כנגד האויב הפרוסי הצר על העיר. הם סבורים כי המצב המגוחך שבו העיר מצאה את עצמה, פקח את עיני האוכלוסייה הכללית להבנה כי הממשלה הלאומית כשלה בכל הקשור לתפקידה העיקרי של ממשלה, כלומר, לארגן אמצעי הגנה מפני פולש זר. למעשה היה תפקודה של הממשלה כל דבר מלבד הגנה עליהם ועל האינטרסים שלהם, עד לכך שהיא העדיפה להזניח את תושבי פריז לחסדי הפרוסים, ובלבד שלא לסכן את עליונותה כממשלה, כתוצאה מנקיטת עמדה ומתן סיוע כנגד האויב, או במתן היתר לתושבים להגן על עצמם.
למרבה הצער התמונה ההיסטורית הדמיונית הזו של פריז המתעוררת לפעולה אינה נכונה. הקומונה למעשה לא הייתה פרי שיתוף של כל תושבי פריז, ואף לא של מרביתם. הקומונה כוננה על ידי מספר קטן יחסית של אנשים. לא בהכרח המבריקים ביותר, וגם לא כאלה הנאמנים למטרה שהתקבצו מכל שדרות העם, אלא ציבור שבו מילאו אנשי צבא, מהנדסים, עיתונאים בעלי נטייה פוליטית, חלקם מאלה שנכלאו כבר בעבר שוב ושוב בשל פעולותיהם החתרניות ודעותיהם הפוליטיות, נשפטו באשמת הסתה למרד ופרסום כתבי הסתה. הם התקבצו ממקומות גלותם בארצות השכנות, בחשבם כי העת בשלה לתקן את שגיאות העבר, וכי הגיעה העת להמריד את ההמונים ולחדש את המאבק של 1848.
אכן, היו ביניהם גם מורים, אמנים, מעצבים, אדריכלים, בנאים, אומנים מיומנים מכל סוג. ואכן לא היה בכל ההתקוממות הזו פרק מעורר השראה יותר מאשר תיאור המפגשים עם העובדים. המפגשים התקיימו לילה אחר לילה בכל רובע מרובעי העיר שבמצור לפני ה-18 במרץ ולאחר מכן. למפגשים הללו הלכו אלה אשר בנשמתם בער להט האמונה במה שאנשים מסוגלים להגשים. החזון קרן מעיניהם המצפות ליום בהיר חדש של סדר חברתי. נאבקים בלהט להבהיר לאלה שמקשיבים להם את חזונם.
אלא שאפשר היה כמעט לחוש בסלידה מהאמונה המתפרצת הזו, חשש כי התרוממות הרוח, התקווה הלוהטת, ומפלס האומץ והתעוזה, הנם כמו שכרון אביב; כמעט הרגישו עצמם שהם חלק ממהפכה, שהם נוטלים בה חלק, משתייכים למאבק, לסכנה, ולרהב המהולל והמוטעה. ואכן האמת הייתה שאותם שליחים, מטיפים של הקומונה,התפכחו בעצמם מבוהק התלהבותם, התחרשו בעצמם מעוצמת הקול שבו הלהיטו את האחרים, בעוד שרובם של תושבי פריז כלל לא הושפע מהנאומים הלוהטים הללו, מכיוון שלא גילה עניין ולא נכח בפגישות ציבוריות.
רובם של תושבי פריז הסתגרו בבתיהם או שמרו בשקט על חנויותיהם, השליחים המהפכניים לא המירו את אמונתם ולא השפיעו על תפיסתם של אותם רבים.
סופר לנו על-ידי אלה שיודעים על אשר התרחש – הניצולים מקרב הקהילה עצמה – כי מספר המתקוממים, האנשים שלקחו חלק, שהיו אגרסיביים, אלה שהסעירו את הרוחות בהתקוממות הגדולה, לא היה משמעותי, לא מעבר לאלפיים איש. המוני העם היו, כפי שהם כנראה גם היו מגיבים היום תחת אותן נסיבות בעיר הזאת, אדישים למאבקים המתרחשים מעל ראשם. כל שעניין אותם היה השבת הסדר הציבורי על כנו, כך שהשקט והשלווה של חייהם האישיים ישוחזרו. כל שידעו הוא כי בסופו של יום המצור של הצבא הפרוסי על העיר הוסר, וששוב הם רשאים להמשיך בעסקיהם כבימים ימימה. מבחינתם אם הקומונה יכולה הייתה להבטיח אותה תוצאה בניצחונה, יהי כן, תבורך הקומונה. הם היו יגעים מהמצור, והם התגעגעו אל טרדות היום יום עמן ידעו להתמודד. הם לא בקשו לעצמם יותר מכך.
אך כפי שבדרך כלל קורה בהתרחשם של אירועים היסטוריים, אותם אנשי היום יום, המופנמים, האדישים, שאינם יודעים או שלא מעניין אותם כלל התאוריות המעודנות אודות זכויות הפרט, ממשל עירוני, וכיוצא באלה, מבינים טוב יותר את המצב הפוליטי לאשורו, מאשר אלו שאת ראשם סובבו בהטפות על דבר זכויותיהם הפוליטיות. כך היו פני הדברים באופן כללי אף בפריז, כאשר הקומונה הוקמה למעשה. הם הבינו כי הדרך לניצחונה יהיה תלוי במאבק פוליטי, ואף במלחמה כלכלית שמטרתה לנתק את הצבא הצרפתי הלאומי הנמצא בתוך גבולות העיר ממקורות אספקה, כדרך הנכונה לזכות בניצחון הקומונה. אך במקום לפעול כך היה וועד הקומונה להוט להראות לכל את צדקתו, והיותו שומר חוק יותר מאשר המשטר הישן, והגן בטיפשותו על זכויות הרכוש של אויביו, והתיר לבנק הלאומי של צרפת לספק סיוע כספי לאותם אלו שסייעו לצבא וורסאי, אותו חיל שעמד לשסף את גרונם בהמשך.
באופן מובן, אותם אזרחים פשוטים הביעו שאט נפש מתוכנית פעולה כה חסרת היגיון, וכשהגיע העת למאבק פיזי כנגד צבא וורסאי בחרו שלא לקחת בו חלק. הם אף לא התנגדו לרעיון כניסה של תגבורת צבא לעיר. כנראה שחלק גדול מהם אף פלט אנחת רווחה בראותו בכך את האפשרות לחזור לרע במיעוטו מבין השניים. אלא שהם לא ראו בסיוטי הלילה שלהם שהדרך חזרה למשטר הישן תהייה רוויה בדמם שלהם. והם, שמעולם לא הניפו יד או השמיעו קול לטובת רעיון הקומונה, יהפכו במהרה לקדושים מעונים. הם לא יכולים היו לצפות את התגובה הפראית, משוללת הרסן, את להט הנקם הפראי של הצבא הלאומי בשם הממשלה במיגורו של המרד. הם לא צפו למרחץ הדמים בתואנה של השבת הסדר העירוני על כנו.
תוהה אני, האם הצליחו האזרחים לישון, בלילה לפני ה-20 במאי, כאשר חשרת עננים ורעמים של נקם התקדרו בשמי פריז ואיימו להרעים? רבים ישנו היטב בלילה שלמחרת, ועדיין ישנים מאז; באשר “אז התחיל טבח קודר ונורא” – רצח שדמותו נצבת כתמונה, גם היום כעבור ארבעים השנה הללו שחלפו עברו להן, תמונה של שפיכות דמים נוראה, המחזירה אותנו אל אותה התקפת דמים. השיניים חורקות נוכח הטבח הנורא וגודל האימה והשנאה, בהן הציפו חייליו של מק מהון* בשם השכנת השקט והשלום את רחובות פריז.( *גנרל מק מהון, זכה לתהילה בקרבות סבסטופול ולאחר מיגור הקומונה הפריזאית שימש כנשיא צרפתמערכת )
גליפה**, ( גסטון אלכסנדר אוגוסט מרקיז דה גליפה, נסיך מרטיג, גנרל צרפתי ש”תהילתו” באה לו מאכזריותו בדיכוי התקוממות הקומונה הפריזאית 1871 המערכת )תגלמות בדמות השטן עלי אדמות, הוביל את אנשיו, והדגים לקלגסיו, רוכב על סוסו ברחובות פריז, כיצד יש לרוצץ ראשי ילדים. יד אִם נראתה מבעד תריס, מיד רוסס החלון בקליעים. זעקת מחאה אם נמלטה מפה כואב, כי אז נשלחו הקלגסים לבית ממנו נשמעה, פלשו לבית, דייריו גורשו, הוצבו לאורך כתלי הבית, והוצאו ללא דין או דיין להורג. הרופאים והאחיות בצדי המיטה של הפצועים, והחולים בבתי החולים, בעצמם נטבחו במיטות בהם שכבו. זה היה השלום שהשכין מק מהון לאחר הטבח ברחובות והטבח המאורגן בבתי הכלא. הכלואים במחנה סאטורי*** ( *** סאטורי ליד וורסאי הכוונה למחנה צבאי .המערכת .) המוני האסירים המצטופפים. המבקר הקודר עם העששית. הפקודה המזעזעת לקום וללכת לתעלות שנחפרו על ידי הנידונים בקרקע החלקלקה והספוגה בדם, כדי שהגופות שלהם ייפלו לתוכן. שלושים אלף אנשים נטבחו בתאוות הנקם של הרשויות, ובצימאון הדם המטורף של החיילים המקצועיים. נרצחו ללא עילה או התגרות, ללא בירור או חקירה! כפרץ רוח של זעם חסר רחמים.
לאחר אורגיית הזעם, האורגיה של האינקוויזיציה, החל איסוף האסירים ודחיסתם למעמקי מרתפי הכלא, שם היה עליהם לרבוץ על האדמה הלחה, ולראות את אור היום מדי יום רק במשך חצי שעה קצרה, כאשר קרן שמש ללא כוונה חודרת דרך חריץ שלא נסתם. מעבירים את האסירים מידי יום ולילה ברחבי הארץ, לפעמים בקרונות בקר, נחנקים, מורעבים, ודחוסים יחד.
אפילו ציוויליזציית הקצבים שלנו הייתה מתביישת לדחוס את החזירים הנשלחים לשחיטה בתנאים כאלו. לעיתים בצעדות נוראיות, בעיקר בלילה, לעתים קרובות תחת הגשם הניתך עליהם, וקתות רובי החיילים הולמות בהם כאשר הם מאטים צעדם, נכנעים לתלאות, לחולשה, ולבדידות. לאחר מכן, בחשכת תאי הכלא אליהם הושלכו הכלואים, מתייסרים תקופות ארוכות של מחסור, רעב, קור, כינים, ומחלות, בחשכה המאיימת, בצפייה למוות האורב. עוקבים אחר העינויים של הקומונרים וקרובי משפחתם, של חשודים בהשתייכות לקומונה ובני משפחתם, של חשודים בקהילה, בכדי לגרום להם לבגוד ולהסגיר את חבריהם. האם יכולים היו לראות את הזוועות הללו ו”לסלוח ולשכוח”? אלו שראו כיצד מצליפים בילדים בני עשר בכדי לגרום להם להסגיר את אבותיהם. נשים שדעתן נטרפה מאימה בפני הבחירה האיומה בין להסגיר את בניהם שנלחמו, או להקריב את בנותיהן לאכזריות של הקלגסים. לאחר מסע הצייד אחר הקומונרים החלו משפטי הראווה, קרקס משפטי רווי עינויים. באכזריות של חתולי רחוב נהגה מערכת הצדק. הטור הארוך של השפוטים הנדונים לגלות, ארוך וחסר תקווה, צועד מבתי הסוהר אל הנמלים. הצפיפות על ספינות המטען, הם נראו כמו חיות שניצודו בכלוב. חל עליהם איסור לדבר, תותח הסיפון תמיד מאיים עליהם, וכך נסחפים הם הרחק אל ארצות הגלות, לאיים צחיחים, ולחופים קודחים בלהט השמש. נדונים לכלות את יתרת חייהם בבדידות, בחוסר מעש, שקועים בחלומות חסרי שחר על חירות, שהסתיימו בשלשלות על הקרסוליים, או מוות על שוניות האלמוגים. כל זה היה החסד והחוכמה שיכולה הממשלה הלאומית להעניק למורדי העיר פריז, שמעשיהם היו לתהילתה של צרפת, ושגדולת מעשיהם הייתה לתפארת האנושות. כל לקח נוסף שאפשר להפיק מהמאורעות הללו, מתגמד אל נוכח הנקמה חסרת המידה של הממשלה שהחזירה לעצמה את השלטון. אם אי פעם יתקוממו שוב, יהיה על המורדים בשלטון למרוד עד הסוף; אין תקווה כה חסרת תוחלת כתקוות המורדים לזכות בחסדי מערכת הצדק או ברחמי המשטר שנגדו התקוממו. אין אמונה כה מטופשת כאמונה בכך שהשלטון שיחזיר לעצמו את הכוח יפעל ללא אפליה, או בשיקול הדעת או בחוכמה כשיעמדו המורדים לדין.
השאלה האם בעת ההיא, 1871, יכול היה להתממש העיקרון של קומונה עצמאית או לא, האם ההנחה כי ערי צרפת האחרות תצטרפנה למרד או תנקוטנה פעולה כלשהי, במקרה שמורדי פאריס היו מצליחים להחזיק מעמד, לשמור על המאבק, ולשמר את הממשלה הזמנית שהקימו כמה חודשים נוספים.
אינני בעלת כישורים של היסטוריון ולא של נביאה בכדי לקבוע מה היה מתרחש אילו.. אני נוטה לחשוב שלא, כלומר שהמרד היה נכשל בכל מקרה. בהחלט המאבק היה שונה, אך תוצאותיו היו בעלות משמעות רבה יותר גם בעת שהתרחש וגם אם היה מתרחש בזמן מאוחר יותר (גם אם היה נכשל בסופו של דבר). הייתה זו באמת מהפכה שבסופה משתתפיה ורבים אחרים נרצחו ללא אבחנה, באם השתתפו בה או לא. מהפכה שהסתיימה באלפים רבים כל כך שעונו באכזריות וללא רחמים והוגלו מצרפת. אבל אם הייתה זו מלכתחילה מהפכה הנותנת ביטוי אמיתי ומכוון לרצונם של מיליון אזרחים להיות חופשיים, היה ביכולתם של אלה לתפוס את כל האספקה שהועברה לאויב מתוך שערי העיר הנצורה, אל הצבא הלאומי. הם היו מבטלים את זכויות הקניין שנוצרו על ידי אותו הכוח שהיה בכוונתם למגר. הם היו בוחנים ומחליטים בהתאם על הפעולות שהיו נחוצות להם.
אם הקומונרים האמיתיים עצמם (של 1871 א.ג.) היו בוחנים את ההיגיון של מאמציהם, היו מסיקים את המסקנה כי כדי להפיל את הממשלה ואת המערכת הפוליטית, יש לסלק גם את המוסדות הכלכליים שמאפשרים את קיום המדינה הריכוזית.
אם היו מכריזים על העיר כולה כקהילה שיתופית, המשתמשת במשאבי העיר לטובת הכלל, יכולים היו בכך לזכות באימון הציבור במאבק, ולעורר תמיכה גדולה עשרת מונים. אם הצהרה כזו, והכרזה על השיתופיות הזו, הייתה מועתקת לשאר ערי צרפת (דבר שהוא בגדר אפשרות מסתברת), ייתכן שהלהבה הייתה מתפשטת ברחבי אירופה הלטינית, ומדינות אלה עשויות היו להעניק דוגמא מעשית לסוציאליזם מותאם לצרכיהם, ולאפשרות של אוטונומיה מקומית. זה מה שסביר להניח שיתרחש בהתקוממות הדומה הבאה, אם אכן הפוליטיקאים יהיו כה חסרי בינה עד כדי התגרות בהמון. ישנם כאלה בין ההוגים החברתיים הטובים ביותר כיום אשר מרגישים בביטחון שאלו יהיו פני הדברים במהפכה הבאה.
בכנות אני יכולה לומר שאינני יכולה לצפות את מסלול ההתקדמות העתידית, החזון שלי לא גדול דיו, ונקודת השקפתי אינה מגביהת עוף דיה כדי לראות את העתיד. מקום שאחרים צפו באור השחר העולה, אני יכולתי רק לגשש בערפילים, יכולתי רק לנשוף באבק ולהסיט את התוגה אשר מערפלת את העתיד. לא אדע לאן מובילה דרך העתיד, וכיצד היא מתפתלת. רק כשאני מביטה לאחור אל העבר, אני יכולה במבט חטוף להבחין בדרך הארוכה, הנוראה, רבת הסבל, הזאת, שבה כבר הלכה האנושות קדימה. גם את זה אינני רואה בבהירות – רק פיסות דרך פה ושם. אבל במה שאני רואה, די בו בכדי לדעת שמעולם לא היה זה קו רצוף נטול מעקפים. תמיד התפתלה הדרך, סבה וחוזרת למסילתה, וככול שמושגת התקדמות כלשהי יש אחריה גם נסיגה.
כנגד אכזריות הטבע, מארגן האדם את כוחותיו החברתיים, ומאבד בכך את החופש הנתון לו בבדידותו. לשיפור התנאים הירודים בחברה הפרימיטיבית, פונה האדם אל הגאונות האנושית, אל כושר ההמצאה שלו, ממפה את האדמה, מוצא דרכים בים ובאוויר, ובכל יכולתו הוא מתגבר על מגבלותיו ומצמיח כנפיים, יוצר עושר, עושר אליו הוא משתעבד בעצמו בתהליך הייצור. וזו דרכה של הקדמה, איש אינו יכול לצפות את מהלכה.
מה טומן העתיד בחובו? ואיזו תקווה יש? ואיזה עזרה תהיה להם? הבלתי צפוי ממתין, כפי שהוא המתין מאז ומעולם. אפל, מעורפל, עצום, בלתי חדיר – המסתורין אשר מאתגר את האדם הצעיר והחזק, קורא לו “בוא והתמודד איתי”. אותו מסתורין שמיראתו מתכווץ הזקן והחכם, ואומר: “עדיף לסבול את העוולות המוכרות לנו מאשר לחפש עוולות בלתי מוכרות”. זוהי דרכם של הזקן והחכם, אבל אבוי! המסתורין פועל בדם קר. לעתיד תעצומות בלתי מוגבלות, בלתי מרוסנות, של כדור הארץ, של השמש, של המעמקים, שדי בהתפרצות של אחד מהם כדי להפוך על פיו את כל מה שנעשה עד כה. כל מה שאנחנו חשבנו עליו כדרך המובטחת לחירות, עשוי להיות למעשה שרשרת אירועים שתוביל לעבדות, כפי שאירע בעבר עם חירויות שנקנו במאמץ ובמאבק, ולאחר מכן הובסו במילים של כאלה שטרם נולדו בעת שהחירות הושגה, “דור שלא ידע את יוסף”, והם הכפיפו שוב את החברה לציות. ושוב עלינו להמתין.
האם חזק ואמיץ הנך? הבלתי ידוע מזמין אותך למאבק, מאתגר אותך לכבוש אותו. לא, אולי זה דווקא העתיד הטוב מחכה לגמול לך על התשוקה הנועזת שלך, נותן מקום לקנאותך ליצור מציאות חדשה. ואם אתה חלש וביישן באופייך? הרכן ראשך לקרקע. אבל עדיין יהיה עליך לפגוש את העתיד, עדיין נגזר עליך ללכת בעקבות האחרים. אתה יכול לעכב אותם, אתה יכול לגרום להם לפגר; אך לא תוכל לעצור בעדם וגם לא את עצמך.
המאבק הבא ימתין –המאבק שהיה נכשל, המאבק שהיה בוטל, היה זה מאבק שבו נכתשו המתקוממים, מאבק מוטעה, מאבק ארוך ועיקש. אך גרוע מכל זה, יש בפנינו ציפייה, המתנה ארוכה חסרת אונים של חוסר המעש, עד למהפכה הבאה. כאשר אף אחד לא עושה דבר, כאשר אפילו התעוזה יכולה לנוע רק במעגלים חוזרים, כשאף אחד לא יודע מה לעשות, חוץ מאשר לשאת בנטל המעיק של התנאים הבלתי נסבלים של היום יום. אין איש יודע כיצד לשפר את המצב. כאשר החיים הם מסע חדגוני של שממה נטולת עתיד, שבו אותה מילה אכזרית “חסר תכלית” בוהה בך בכל אשר תפנה בחפשך נואשות דרך מוצא. במצב זה שפר מזלו של זה אשר נכחד תוך כדי מאבק, אפילו מוטעה וחסר סיכוי היה מאבקו, מאשר זה שנשימתו מהבילה, זה שחי עדיין, חי בידיעה ברורה כי הוא נידון להמשיך לנצח לחיות חיי כניעה לעוולות. איזו תקווה קיימת? הלחץ הגובר של התנאים הקשים עשוי להמריץ את התובנה שאפילו מאבק מוטעה, מאבק מתסכל, יש שיניב לעיתים תוצאות טובות בלתי צפויות, ממש כפי שהן נובעות ללא ספק משיפור בתנאי החיים החומריים. גם חוליים בלתי צפויים יוצרים לעיתים נסיבות חדשות.
הקומונה קיוותה לשחרר את פריז, ובעשותה כך גם ציפתה להציב דוגמה שתציב תמרור לשחרור ערים רבות אחרות. היא נחלה תבוסה מוחלטת. אף עיר לא שוחררה כתוצאה מכך. אבל מתוך תבוסה זו נצבר הידע והמיומנות של אנשיה, ידע שעבר לארצות אחרות, לערים זרות. אותו ניסיון שנצבר עבר הן אל מרכזי תרבות מיושבים, והן לאזורי הספר, ובכל מקום שאליו הגיעה המיומנות שנרכשה לארגן מהפכות, פוסעים יד ביד הרעיון המניע את המהפכה עם המיומנות המהפכנית. כך שהקומונה, “הקומונה האידאלית”, הפכה למילת מפתח בכל מקום בו מצויות סדנאות עובדים ברחבי העולם, בכל מקום שבו יש אפילו מספר קטן של פועלים שמבקשים לעורר את חבריהם העמלים.
ישנם כאלה שתקוותיהם מוגדרות היטב. אלה שסבורים כי הם יודעים במדויק כיצד להתמודד ולמנוע את חרפת העוני בחברה, ושיש ביכולתם לפתור גם את כל תוצאותיו של העוני המביאות לידי שעבוד רוחני, וביכולתם לבטלו לחלוטין. כך הם גם אלו החושבים כי הם הרואים את הדרך לקדמה רחבה וברורה, מבעד לחריץ הצר של תיבת הקלפי.
אני חוששת שלכל פועלם של אלה תהיינה תוצאות שאין כלל דרך לחזותם מלכתחילה, אם בכלל יממשו אותן. אני חוששת שתפיסת העולם הצרה שלהם מוליכה אותם שולל לחלוטין. עניין אחד הוא לטפס אל פסגת ההר, ועניין אחר הוא ההתמודדות החברתית-פוליטית, זהו עניין שונה. אך אין זה משנה דבר לגביהם, כי האדם לעולם יהיה מלא בתקווה. החיים מלאי תקוות. כשאין יכולת להגדיר נושא מסוים, עדיין רוח התקווה הבלתי מנוצחת מפעמת, ומאיצה בהמונים לנוע לעבר דבר מה, משהו שבאיזה שהוא אופן לא ידוע יהיה טוב יותר מאשר המצב הקיים.
איזו נחמה יש בכך? אין בכך נחמה. כל עזרה לא תגיע מכוח חיצוני, וגם לא מהעולמות העליונים. ככל שתתפלל לעזרה, היא לא תגיע. גם לא מידם המושטת של אנשים חכמים, ולא מזו של אנשים טובי לב שכוונתם טובה, ככל שיהיו חכמתם או טוב ליבם אמיתיים.
עזרה כזו אם היא ניתנת סופה להפוך לשלטון עריצות. העזרה אף לא תבוא מדחיית סיוע נדיב של משוגעים לדבר, אידיאליסטים שניסיונותיהם לסייע לעניין הכללי מסתיימות בדרך כלל במהומה וכישלון, כפי שהסתיים עניינה של הקומונה הפריזאית.
הפתרון טמון אך ורק ברצון הכללי של אלה העוסקים במלאכה, בהדרכה שייתנו, ובסיוע שיעניקו לאחרים החפצים בחירות.
הלקח העיקרי ורב המשמעות מכישלון הקומונה הוא שאנשים אינם יכולים לקנות את החופש הפוליטי שלהם, כל עוד לא יִלְּדוּ מתוכם את רעיון החופש.
לכן, באמצעות הדוגמא של כישלון הקומונה ואירועים אחרים, הם יוכלו להבין את משמעות החירות. אין אידאת החירות יכולה להינתן לאנשים כמתנת שמיים, עליהם להיאבק עליה.
עלינו לקוות שאלה שנחלו זכות זאת, נחלו אותה בכוח הקרבתם האישית, שהם יגעו בעיניו הסומות של ההמון הפרולטארי, באותו פרולטריון החולם בהקיץ, ויפקחו את עיניהם, ויגשימו את חלומם של העמלים.